במעשה מאבדת בת מלך מספר רבי נחמן מברסלב על מלך שהיו לו שישה בנים ובת אחת. ואותה הבת היתה חשובה בעיניו מאוד, והיה מחבבה ביותר. יום אחד התרגז עליה המלך ואמר: “שהלא טוב יקח אותך”. בלילה הלכה לחדרה ובבוקר לא ידעו היכן היא. והיה המלך מצטער מאוד על כך, והלך לבקשה והיה מחפשה אנה ואנה. אז עמד השני למלכות שראה את צער המלך, ואמר כי הוא ילך לבקש את בת המלך. יצא השני למלכות למדבריות, לשדות וליערות לחפש את בת המלך. ובעת הגיעו לארמון בו נשבתה, פגשה אותו בת המלך והורתה לו מה עליו לעשות כדי להוציאה. השני למלכות התאמץ מאוד לקיים דבריה, אך ביום האחרון לא הצליח, ונרדם למשך שבעים שנה. באותו הזמן עברה במקום מרכבה עם חיילות רבים ובת המלך שהיתה שם, ירדה אצלו, והיתה מנערת אותו ולא היה ננער. והיתה בוכה על כך מאוד שלא הוציאה, ולקחה את המטפחת שמעל ראשה וכתבה עליה בדמעות את בקשתה ומקום שביה, והניחה אצלו והלכה. בשעה שהתעורר השני למלכות, ראה שהמטפחת מונחת אצלו, לקחה והרים אותה כנגד השמש והתחיל לראות האותיות, והמשיך במסע החיפוש עד שמצאה.
מעשה זה מזכיר לנו את סיפור המגילה. לאחר הריגתה של ושתי, אשת המלך אחשוורוש, יוצאת פקודה מאת המלך לקבץ אליו את כל הנערות הבתולות ויפות המראה שבכל מדינות מלכותו. התרבות הפרסית מבטאת עולם של הנאות ללא גבול ושקיעה עמוקה בחומר, עולם נטול מוסריות בו היחס אל האישה הוא מזלזל ונהנתני בלבד. אסתר נלקחת בעל כורחה אל עולם זר ומנוכר המנוגד בתכלית לפנימיותה, ואין היא מגדת עמה ומולדתה. אסתר כמו בת המלך מבטאת את הנשמה המתוקה והנפלאה המצויה בכל אחד ואחת מאיתנו. שאון העולם וגליו סוחפים אותנו לחיות חיים שאינם שייכים לנו, והנשמה נלקחת בשבי לארמון ה’לא טוב’. אנו הולכים לאיבוד במבוך החיים מאבדים את עצמיותנו, נשמעים לתכתיבי החברה, נמשכים אחר הממון והנאות העולם, ובכך מתרחקים מהטוב הטמון בקרבנו. הנשמה כה אבודה עד שאנחנו לא שומעים את מה שהיא מנסה לומר לנו, אין אסתר מגדת עמה ומולדתה, בת המלך מנערת את השני למלכות והוא אינו ניעור כלל. אין אנו שומעים את זעקת הלב, משום ש’האני’ שלנו יצא לגלות. וכמו שכותב הרב קוק: “‘ואני בתוך הגולה’… חטא אדם הראשון שנתנכר לעצמיותו שפנה לדעתו של נחש, ואיבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת ‘איכה’ מפני שלא ידע נפשו, מפני שה’אניות’ האמיתית נאבדה ממנו”.
השני למלכות הוא מרדכי, בחינת מי שאני כעת שיוצא לחיפוש אחר מי שאני באמת. יש כאן הסכמה והחלטה לצאת למסע אל עומק הנפש, לשוב ולהיפגש עם עצמי מחדש. שבעים פנים לתורה, כלומר ישנם ריבוי גוונים ושלל אופנים כיצד לבטא את מי שאני, באיזה דרך חיים לבחור וכיצד להיפגש עם ה’ יתברך. ההירדמות של השני למלכות לשבעים שנה מבטאת את היציאה לגלות, את היציאה מהשבעים פנים לתורה, את אי היכולת שלנו לבטא את עצמנו בשבילים השייכים לנו. אמרו חכמים שהמשתה שאחשוורוש עשה היה לאחר שחישב שעברו שבעים שנה מתחילת הגלות ולא באה הגאולה, וחשב שסימן שאין לישראל תקומה. מרדכי מבטא את מצבם הכללי של עם ישראל בגלות, את התרחקותם מאל מחוללם. אבל מרדכי ידע שבעים לשון, הוא היה בקי בכל השפות, בכל אופני התגלות הנשמה ולכן הוא זה שיוצא למסע.
לפעמים צריך להירדם וללכת לאיבוד. אמר לי חבר שצריך לשתות יין עד דלא ידע, לאבד את כל המציאות הקודמת, ורק אז ניתן לבחור מחדש. ללכת במדבריות, בשדות וביערות, ולהאמין, עד שמוצאים. ישנה הלכה שכל עוד אדם לא מתייאש מחפץ שאבד לו, האבדה עדיין מוגדרת בבעלותו, וישנה החובה על המוצא להשיבה לבעליה. לכן, כל עוד אנחנו לא מתייאשים מלחפש את מי שאנחנו באמת, הנקודה הפנימית נשארת שייכת לנו. החיפוש צריך להיות מכוון פנימה, בת המלך משאירה את המטפחת עם הדמעות, את צניעותה ובקשתה מעומק הלב אצל השני למלכות. מלמדים חז”ל שבזכות צניעותה של רחל יצא מצאצאיה שאול, ובזכות צניעותו של שאול יצאה מצאצאיו אסתר. אסתר שייכת אל עולם הצניעות, ולכן היא לא גילתה לאחשוורוש את היותה שייכת לזרע בית המלוכה. והענין הוא, שנקודת ה’אני’ מונחת אצלנו ולא מחוצה לנו, במקום מוצנע, בלב המשתוקק.
והנה לאחר שזוכים להיפגש עם ‘האני’, כשמרימים את המטפחת עם הדמעות מול השמש, כששמים לב אל הנשמה ודבריה וזה מתחיל להאיר לנו, אז רואים את האותיות הכתובות ובסוף מוצאים את בת המלך. אז ישנה האפשרות להשתנות, ונהפוך הוא.
זו גם משמעות הכתוב ‘שושנת יעקב צהלה ושמחה” – ‘שושנה’ מלשון שינוי, שעם ישראל חזרו בתשובה ונעשו שונים, ומתוך כך זכו לגאולה. זו תכונת השושנה, שהיא רכה וקלה להשתנות, כך עלינו להיות גמישים ובעלי יכולת להשתנות בהתאם לאמת הפנימית המתנוצצת בקרבנו.
הרב מתניה עמר, ראש ישיבת א”ש קודש.
