ביתו של האדם הוא דירת הקבע, ואילו הסוכה בנויה ועשויה כדירת עראי. מחיצות הסוכה חלקיות, הסכך שלה אינו מגן כגג רגיל.
האדם נוטה לחפש ביטחון ויציבות. ביטחון אישי, מדיני, כלכלי, חברתי. חיפוש הביטחון הוא בטבע האדם, ובמובנים רבים הוא ההשתדלות הנדרשת ממנו, הנהג בהם מנהג דרך ארץ. “עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם וּמְרַדֵּף רֵקִים יִשְׂבַּע רִישׁ”. “מְעַט שֵׁנוֹת מְעַט תְּנוּמוֹת מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב. וּבָא מִתְהַלֵּךְ רֵישֶׁךָ וּמַחְסֹרֶיךָ כְּאִישׁ מָגֵן”.
מאידך, ככל שינסה האדם להקיף את עצמו בכל סוגי הביטוח וההגנה האפשריים, יישאר תמיד חשוף לסיכונים מכל הסוגים. המצווה לדור בסוכה, זכר לענני הכבוד שהקב”ה שלח לנו ביציאת מצרים, מיישרת את המחשבה, שגם דירת הקבע בה ישבנו, אינה מעניקה ביטחון מלא, ולעומתה, הסוכה, בהיותה מצוות ה’, מקשרת אותנו אל הקב”ה, ומעבירה את הביטחון אליו.
הביטחון באלוקים הוא ביטחון מלא, כמו שכתב חובות הלבבות (שער הביטחון פרק ה) : “הבוטח באלקים נפשו במנוחה ולבו שליו מצד הגזרות, לדעתו, כי הבורא ינהיגן לטובתו בעולמו ואחריתו, כמו שאמר דוד עליו השלום: אך לאלקים דומי נפשי כי ממנו תקותי. ואשר איננו בוטח באלקים הוא בצער תדיר ודאגה ארוכה, ואבל ועצב לא ימושו ממנו בטובה וברעה, בטובה מפני מעוט רצותו במצבו, ושאיפתו להוסיף ולהרבות ולכנס, וברעה, מפני שהוא קץ בה, והיא כנגד תאותו וטבעו ומדותיו, וכן אמר החכם: כל ימי עני רעים וגו’.”
למעשה, במובן החיצוני, ההלכתי והמעשי, האדם יוצא מדירת הקבע שלו אל דירת העראי; אבל במובן הפנימי, הסוכה, המצווה והדבקות שהיא מביאה לנו, היא דירת הקבע שלנו, ואילו הבית הוא העראי. חיי החומר המנותקים בעולם הם בחינת עולם עובר, ואילו חיי הנשמה, המצווה והדבקות, הם חיי עולם קיים.
כך כתב האלשיך הקדוש בויקרא: “כל תיקון העולמות ושמחתו יתברך תלוי בצדקת וכשרון עם בני ישראל. וכל כשרונם וצדקתם וחסידותם תלויה בדבר אחד בלבד, הלא הוא בהכיר כי הן האדם היה כאחד ממלאכי השרת, כי נפשו רוחנית מעל השמים כבודה ושם לה דירת קבע, ובבואה אל העולם הלזה הוא כאומרים לה צא מדירת קבע ושב בדירת עראי והכיני שם מכל מאכל אשר יאכל בעולם העליון, כי שוב תשובי אל דירתך הקבוע, ושם תאכלי לחם אשר תביא מעולם העראי מתורה ותרי”ג מצותיה, כי היא לחמך לנפשך. והעושה כן ינחל ארץ העליונה ויקיים ארץ התחתונה, כי יריק עליה רוח שפע ממרום להכין אותה ולסעדה”.
ההבנה הזו, מעבירה את נקודת הביטחון מנקודות אחיזה בעולם הזה, שאינן בטוחות באמת, אל הישענות על הקב”ה, שהיא ביטחון גמור. הביטחון הגמור מוליד שמחה גמורה, ולכן חג הסוכות הוא זמן שמחתנו.
לפי המנהג לקרוא את מגילת קהלת בימי הסוכות, מצאו חז”ל את ההבחנה הזו בין שני סוגי השמחה. בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה. כתוב אחד אומר “וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר אֵין טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ”, וכתוב אחד אומר “לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה”. ויישבו חכמים: ושבחתי אני את השמחה זו שמחה של מצוה ולשמחה מה זה עשה זו שמחה שאינה של מצוה. (שבת ל).
השמחה בסוכות היא שמחה בדירת עראי, שהיא שמחה של מצווה, שמחה של דירת הקבע האמיתית.
בזמן שבית המקדש היה קיים היה זמן שמחתנו ניכר בשמחה יתירה במקדש: “אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה“. במובן החקלאי, חג האסיף הוא זמן השמחה בעושר שה’ נתן לשדות וליבולים. אבל במובן המלא שמחת בית השואבה נובעת דווקא מקישור הרוחב החומרי אל הקב”ה, קישור שמוציא את השפע הגשמי מלהיות קשר לעולם העובר, לשפע שערכו בקישורו לחיי הנצח של עמנו.
“מצוה להרבות בשמחה זו… השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא’ל שצוה בהן, עבודה גדולה היא …וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה… ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה'” (רמב”ם הלכות לולב פרק ח).
שנזכה בעזרת ד’ לעבודה שלמה ותמימה, באמונה וביטחון, בדבקות ובשמחה טהורה בימי הסוכות, שתישאר קשורה בליבותינו לכל ימות השנה.
נשמח להכיר :)
נהורא – קהילה שמבינה את הראש שלך!
© כל הזכויות שמורות לנהורא – מרכז ללימוד יהדות
עיצוב ופיתוח אתר: דורון מאיר דיגיטל
